להיות מורה לנוער עם אוטיזם, זה להיכנס לכיתה ולהניח את כל התיאוריות בצד, ללמוד להכיר אותם כיחידים ולהבין שכולנו בני אדם שונים, ואין אף כותרת שיכולה להפוך את כולנו למשהו אחיד.
להיות מורה לנוער עם אוטיזם, זה לדעת שהם מרגישים אותך גם מבלי לדבר. אם את עצובה, שמחה או כועסת הם יודעים. גם בלי מילים.
להיות מורה לנוער עם אוטיזם, זה קודם כל לאהוב אותם. גם כשהם נראים מרוחקים' מנותקים או כעוסים.
לחשוב שעות על גבי שעות מה תהיה הדרך הנכונה להתמודד.
לפתוח את הנושא, להתעלם ממנו, לדבר עליו עם כל הכיתה, להעביר את זה דרך התרפיסטית, ולדעת שלפעמים נצטרך לעבור את כל השלבים ועוד כמה מעבר.
להיות מורה לנוער עם אוטיזם, זה לעזור להם למצוא את האיזון, בין החופש להיות מי שאני לבין הרצון שלי להשתלב בחברה.
זה לחפש כל הזמן איך אני יכולה לייצר להם חוויות הצלחה מצד אחד, ואתגרים חדשים מצד שני, ולא לפחד מרגע הכישלון. לדעת שלפעמים הדבר הכי קטן וטריוויאלי יהיה עבורנו צעד ענק של התקדמות.
להיות מורה לנוער עם אוטיזם, זה לחשוף מורים לכיתה, לתמוך בהם, ולשמוע מהם אחר כך כמה חששו בהתחלה, וכמה היום הם שמחים שזכו להיחשף ולהכיר.
להיות מורה לנוער עם אוטיזם, זה להרגיש שאני מוצפת וחייבת הפוגה, ואז להיזכר שלהורים שלהם אין את האפשרות הזו.
זה לדעת שלפעמים אני מתקשרת להורים ונוגעת להם בפצע החשוף, משקפת להם דברים שהם יודעים כבר מזמן. לדעת שאני חייבת להעלות את זה שוב לשיח, ברגישות רבה.
להיות מורה לנוער עם אוטיזם זה להיות אופטימית נצחית, שיודעת להמציא עוד מקצועות, עוד פרויקטים, עוד מטרות, עוד התנסויות, באמונה אמיתית שהם מסוגלים.
זה לדבר על מיניות, על זוגיות, על אהבה, ולקוות שהם יזכו לה.
להיות מורה לנוער עם אוטיזם, זה להבין שלא תמיד אני יכולה לעזור, ולא תמיד אני מבינה את הכל. בעיקר להיות כל הזמן בענווה ובלמידה מתמדת.
להיות מורה לנוער עם אוטיזם זה לשמוע על ההצלחות שלהם בשירות הלאומי, במכינה, בצבא ובחיים בכלל, ולבכות מהתרגשות, גם שנים אחרי שנפרדו דרכנו.
חודש אפריל הוא חודש המודעות הבינלאומי לאוטיזם. וזו תזכורת לכולנו להיות רגישים לכל אדם מסביבנו, אנחנו אף פעם לא יודעים מה הם סוחבים איתם.