תשוקה

שני מורים בחיי לימדו אותי מהי תשוקת החינוך.

היום אספר לכם על אחת מהן.

הלוא היא, המורה האגדית שלי לספרות, בגימנסיה הריאלית.

האחת והיחידה, ויוי .

ויוי, היתה נכנסת לכיתה והחדר היה מתמלא אור.

היתה לה מן יכולת מיוחדת לגעת בלבבות של כולנו,

ולתת לכל אחד את ההרגשה שהוא, הוא, הכי חשוב עבורה.

כמות החיוכים וגלגולי הצחוק שלה במהלך השיעור,

לא השאירו מקום לספק - היא כל כך נהנית להיות איתנו כאן.

היא היתה חצי מורה וחצי שחקנית. עד היום כולנו יודעים לשיר את "עטור מצחך" רק כי היתה נכנסת עם הטייפ השחור שלה לכיתה, משמיעה את השיר ומתחילה לשיר אותו בקולי קולות. היא לא הפסיקה עד שכולנו כמובן נסחפנו אחריה והצטרפנו לשירה. תלמידי תיכון כן? הכי פאדיחה לשיר ליד כולם.

היא היתה יצירתית ומצאה דרכים לחבר אותנו לנושא.

כשקראנו את אנטיגונה - היא נתנה לאחד התלמידים (היי אספי) , שלא ממש היו מחוברים לשיעור - תפקיד חשוב ביותר.

התפקיד שלו היה הקריא את המילה "פאוזה".

וכך בכל פעם שהיתה פאוזה במחזה, אסף נדרש להגיד בדרמתיות "פאוזה"

וכולנו כולל ויוי היינו מתגלגלים מצחוק.

כשלמדנו את המחזה "המאהב" התבקשנו להכין עבודות יצירתיות בקבוצות. ובסיום הפרויקט, עשינו הקרנה חגיגית באודיטוריום של כל הסרטונים והשירים שיצרנו. כולל סרטון של בובות גרב שכמה מהבנים יצרו וגלגלו את כולנו מצחוק.

חוש ההומור של ויוי ליווה אותנו גם בלמידה לבגרות. כשהיו דברים חשובים היתה אומרת לנו "עכשיו כתבו באדום, בענק על המזגן! " ושניה אחרי זה לוחשת: "אל תכתבו באמת על המזגן, כן?"

אני בת 32.

ועדיין זוכרת את שיעורי הספרות עם ויוי

זוכרת אותם עם חיוך, עם חדוות למידה

זוכרת את ויוי יצירתית ובעיקר בעיקר מלאת תשוקה והנאה מהעשייה שלה.

תשוקה שהדביקה את כולנו,

ופיזרה ללבבות שלנו רסיסי זכרונות.

זכרונות שיצרו לכולנו שייכות.

התלמידים של ויוי

גם לכם היו מורים עם תשוקה?

כתבו לי עליהם בתגובות