סיפור מקרה

עודכן: 23 באוק׳

היא קרעה את דפי העבודה לגזרים. וצעקה: "נמאס לי כבר מהחרא הזה".

הבטתי במתרחש ולא התייחסתי. עם השנים למדתי להשהות את התגובה. לאפשר לה לבטא את הכעס, ולהרוויח לעצמי זמן למחשבה על כל האפשרויות העומדות לרשותי.

המשכתי לעבור בין תלמידים ובמבט חטוף ראיתי אותה שוכבת עם הראש על השולחן. מיואשת.



הגיע סוף השיעור. התלמידים החלו להתפזר. התיישבתי לידה.

היא ישר החלה להתגונן ולצעוק.

נשמתי עמוק, הבטתי לה בעיניים, ואמרתי:

"מאיה, אני לא כועסת. אני מבינה שהמשימה הזו כנראה היתה מורכבת מידי".

היא ענתה "את יכולה לתת לי אפס אם את רוצה".

"הציון לא מעניין אותי" עניתי. "חשובה לי ההרגשה שלך. זה יותר חשוב מכל ציון. נסי לחשוב מה יכול לעזור לך במצב כזה? אני רוצה ללמוד לפעמים הבאות. שתהיה חוויה טובה יותר".

היא הורידה מבט ולחשה "באמת שאני לא יודעת".

"יש לי כמה רעיונות" הצעתי. "אולי נקצר משימות? אשב איתך בתחילת המשימה לוודא שאת מבינה,?אפשר גם לנסות עבודה בקבוצה עם חברה שכייף לך לעבוד איתה. מה את אומרת? ננסה?"

"מעדיפה איתך, לא מוכנה לעבוד בקבוצה" אמרה לי במבט חצי מפוייס.


ואני הלכתי הביתה עם מחשבות על מאיה ואיך אני דואגת בשיעור הבא לייצר לה חווית הצלחה.

יכולתי להכנס לעימות ולהעלב על שקרעה את הדפים. אבל במקום זה בחרתי להקשיב לתחושות שלה ולהבין שהיא לא נגדי, היא בעצם בעדה.


11 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול