לפעמים אני בוכה ליד תלמידים

לפעמים בטקסים אני בוכה ליד תלמידים.

בהתחלה, ניסיתי להסתיר את הדמעות.

לבוא עם משקפי שמש גדולים,

לנגב מהר, לפני שרואים.

כשהמחנך של יא7 סיפר על חברו הטוב שנפל בלבנון השניה, בכיתי.

כשהיתה הצגה על אחות שכולה, בכיתי.

כשתלמידה שלי שרה בקולה הזך את השיר העצוב ההוא, בכיתי.

כשהייתי בחטיבת הביניים שרתי במקהלת ביה"ס.

אני זוכרת אותם בכל טקס, את המשפחות השכולות, בשורה הראשונה. איך בכל פעם הייתי צוללת להם לתוך העיניים. רואה את הצער, הכאב, את השבר.

פעם אחת לא הצלחתי לעצור את הדמעות וברחתי בריצה מהבמה.

עם השנים הבנתי שאני לא רוצה לבכות בסתר

זה בסדר, זה אנושי, זה נותן גם לתלמידים לגיטימציה לבכות.

כאן בארצנו הקטנטונת שכולם מכירים את כולם,

שכל אחד מכיר משפחה שכולה,

את הסיפור על הבן של השכנה, על הרשג"ד בצופים,

על החברה הטובה של אמא.

זה חלק מחיינו, זה חלק ממי שאנחנו

וגם למורה מותר לבכות, וגם לתלמידים

וככל שנהיה לידם יותר חשופים ואמיתיים

כך יגדל הסיכוי שגם הם יעזו לחשוף קושי ורגישות.

ואז - אני אהיה שם עבורם,

כמו שהם כאן עבורי.